קנדיל נ' קשת במות בע"מ

החלטה

עניינה של התובענה, בטענת התובע, כי ביום 7 באפריל 2009 היה מעורב בתאונת עבודה, עת ביצע עבודת טפסנות מטעם הנתבעת.

עניינה של החלטה זו בבקשת הנתבעת להורות לתובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה, בהתאם לתקנה 519 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות"), הקובעת:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

הבקשה מתבססת על היות התובע "תושב חוץ". בהיות התובע תושב הרשות הפלסטינאית, נטען כי הנתבעת לא תוכל לגבות הוצאותיה, אם תידחה התביעה. נטען כי התובע לא צירף אסמכתאות או כל תיעוד רפואי המעיד על טענתו כי נפגע במסגרת העבודה.

בתשובתו טוען התובע כי אין להורות על הפקדת ערובה רק בשל היותו "תושב חוץ", שכן מצבו הכלכלי דחוק והוא לא יוכל לעמוד בתשלום ובכך תמנע זכות הגישה שלו לערכאות.

התובע גורס כי דין הבקשה להידחות מהטעם שהטלת ערובה מכוח תקנה 519 לתקנות, על תושבי הרשות הפלסטינית, הזקוקים לערכאה ישראלית כדי להתדיין עם צד ישראלי מנוגדת לשיקולי צדק מכוח "דוקטרינת הכוח". התובע טען כי בהתאם להסכם הביניים הישראלי פלסטיני מיום 28.9.95, אין לבית המשפט האזרחי במקום מושבו סמכות לדון בתובענה דנא משום שהנתבעת ישראלית וכי סמכות זו נשללה מפורשות בהסכם מדיני. התובע הוסיף כי בהתאם להסכם הביניים, פסקי דין הניתנים מטעם ערכאה מוסמכת של מי מהצדדים, תוצא אל הפועל על ידי ההוצאה לפועל של הצד השני.

תקנה 519 אינה קובעת את השיקולים שינחו את בית המשפט בבואו ליתן החלטות בבקשה מסוג זה שבפניי. עם זאת, הפסיקה נדרשה לא אחת לדרך בה יפעיל בית המשפט את שיקול דעתו, עת שהוא בא לדון בבקשה מכוח התקנה האמורה.

הפסיקה הפנתה לאיזון שיש לערוך בין שתי זכויות נגדיות; מחד גיסא, זכות הגישה לערכאות, זכות אשר ראוי שתהא נתונה לכל ולא תהא נחלתם הבלעדית של אלה שבידם יכולת כלכלית לממן הליך משפטי. מאידך גיסא, מניעת תביעות סרק והבטחת הוצאות הנתבע, על מנת שלא יצא בחיסרון כיס, אם תידחה התביעה (רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ. עיזבון המנוח באסל נעים איברהים פ"ד נח (5) 865, 869).

עמדת הפסיקה הינה שככלל אין להטיל ערובה להוצאות משפט אלא בנסיבות חריגות (רע"א 2808/00 שופר-סל בע"מ נ. אורי ניב פ"ד נד(2) 854, 848; רע"א 2442/98 יצחק מיוחס נ. מיכאל רוזן פ"ד נג (3) 145, 149; רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ. נילי מפעלי מתכות בע"מ, פ"ד מד (1) 647, 650).

עם זאת, בשני מקרים הכירה הפסיקה, כבאים בגדר אותם מקרים חריגים, בהם יטה בית המשפט להיעתר לבקשה: מקום בו התובע מתגורר מחוץ לישראל ואין לו נכסים בישראל, אשר באמצעותם יוכל הנתבע להיפרע אם תידחה התביעה ומקום בו התובע לא המציא את מענו כנדרש, בהתאם לתקנה 9(2) לתקנות, באופן המגלה כוונה להכשיל את הנתבע בגביית הוצאות (רע"א 2241/01 נינה הופ נ. ידיעות תקשורת ואח' לא פורסם, ניתן ביום 17.4.01).

מבחנים אלו ישקלו גם בהתחשב בסיכויי התביעה, ככל שניתן להעריכם, בשלב בו מוגשת הבקשה.

בהתאם לפסיקה תושב הרשות הפלסטינית, הינו בגדר תושב חוץ, הבא בגדר החריג דלעיל (בש"א 2572/08 (מחוזי-ירושלים) טארק מחמוד עבאס נ. רשות השידור, לא פורסם, ניתן ביום 30.6.08).

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים אני מוצאת שיש מקום להיעתר לבקשה.

אני דוחה את הטענה בדבר דוקטרינת הכורח שהעלה התובע, בהתאם לנקבע בבש"א (מחוזי-י-ם) 2572/08 טארק מחמוד עבאס נ' רשות השידור לא פורסם, ניתן ביום 30.6.08:

"הטענה נאה היא, ונאה דרשו ב"כ המשיבים, דבר דבור על אופניו. ברם, אין בה כדי לסייע להם, שכן חיוב בהפקדת ערובה להוצאות לא בא להעניש מאן דהוא, ולא חלילה להערים קשיים בדרכו. התקנה היא תקנה אינסטרומנטאלית, ותכליתה ברורה. היא באה אך ורק כדי לוודא את שמירת זכויותיו של הנתבע, ולהבטיח כי לא ייפגע. הבחינה האם תובע הוא 'תושב חוץ' או 'תושב פנים', לעניין יישומה של תקנה 519, לא צריכה אפוא להיות בחינה מהותית, אשר תביא בחשבון את האפשרויות שעומדות בפניו של התובע, ומהן הערכאות שאליהן הוא רשאי לפנות. הבחינה צריכה להתמקד בשאלת היכולת להיפרע ממנו הוצאות ולאכוף כלפיו החלטות של בתי משפט בישראל בלבד. אם תושב ישראל הוא, חזקה כי ניתן יהיה להיפרע ממנו באמצעות מערכת ההוצאה לפועל, אם לא באופן ישיר אזי בדרך של הטלת עיקול על חשבונותיו או נכסיו. אם תושב חוץ הוא, ונכסים בישראל אין לו, ייקשה מאד על הנתבע להיפרע, אף אם ישנה מערכת אפקטיבית של הוצאה לפועל במקום מושבו. נכון יהיה אז לשקול בחיוב הטלת ערובה לתשלום ההוצאות. על אחת כמה וכמה אם אין במקום מושבו של התובע מערכת אפקטיבית של הוצאה לפועל, כזו שתכבד צווים של בתי המשפט בישראל ותאכפם. או אז אין בידי הנתבע כל דרך להיפרע הוצאותיו, אם לא ישלם התובע מרצונו הטוב. לפיכך, ההצדקה לחייב במתן ערובה לתשלום ההוצאות תגבר.

יש ליתן את הדעת על כך שהגשת תביעה גוררת באופן מיידי הוצאות אצל הנתבע, בלי קשר לסיכויי הגנתו. תובע שאין אפשרות לאכוף עליו תשלום הוצאות, איננו נמצא במצב של שוויון עם הנתבע. אין הוא נוטל על עצמו כל סיכון כספי בהגשת תביעה, אף אם תהא זו תביעת סרק. הנתבע יחוייב, כאמור, להוציא הוצאות רבות לצרכי הגנתו. אם תצליח התביעה - מה טוב לו לתובע, שיוכל לגבות את אשר ייפסק לטובתו. ואם לא תצלח - יישב הלה בארץ מגוריו נקי מכל נזק. לפיכך, את החובה לוודא כי הנתבע לא ייצא נפגע בכיסו אם לא יימצא חייב, יש להטיל על כתפי התובע. כבר אמרו חכמינו, אמנם בעניין אחר, כי יש להישמר ש"שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חברו והולך ויושב במדינת הים" (תלמוד בבלי, כתובות, פ"ח ע"א).

מן המפורסמות הוא כי אין ברשות הפלשתינאית מערכת אפקטיבית של הוצאה לפועל, לכל הפחות לגבי פסקי דין של בתי משפט בישראל. מן השפה ולחוץ מפנים המשיבים לסעיף IV לנספח ה-IV של הסכם הביניים הביניים הנ"ל, הקובע הדדיות בהוצאה לפועל בין מדינת ישראל ובין הרשות הפלשתינאית. הסכם לחוד ומציאות לחוד, למעשה אין אכיפה של פסקי דין ישראלים בשטחי הרשות הפלשתינאית. שורה של פסקי דין והחלטות שיצאו בעניין מטעם בתי משפט שונים בישראל הסתמכה על העדר האכיפה הזו, ודומה שאין עליה עוררין של ממש.

המשיבים טוענים לחלופין כי אם לעת הזאת אין מערכת אכיפה ברשות הפלשתינאית, לנוכח המצב הביטחוני והמדיני, אין בכך כדי לשלול את הציפייה כי הנסיבות ישתנו וכי המנגנונים האלה יתפקדו בבוא העת, לכל הפחות בטרם יחלפו 25 שנות התיישנותו של פסק הדין שעשוי להינתן נגדם.

מי ייתן ותתגשמנה כל התקוות. גבי דידי, לא אסתמך עליהן כדי לסכן את ממונם של המבקשים"